״בסדר.״ מה יכול להסתתר אצל ילד שלא מספר כלום

ארוחת ערב. אתם שואלים איך היה היום, והיא מסדרת את האורז בצלחת ולא מרימה את העיניים:

״בסדר.״

זה היה ה״בסדר״ הרביעי השבוע.
ומשהו בטון שלה לא נשמע לכם בסדר.

רוב ה״בסדר״ הם באמת בסדר

בואו נתחיל מהחדשות הטובות. ילד שבא הביתה עייף מיום שלם, ועונה מילה אחת, הוא בדרך כלל פשוט ילד עייף.
ילדים לא מדווחים. הם עברו יום ארוך עם הרבה אנשים, ובבית הם סוף סוף רוצים שאף אחד לא ישאל אותם כלום. וככל שהם גדלים, טבעי שיהיו להם יותר דברים שהם שומרים לעצמם.
אז המילה ״בסדר״ לבד לא אומרת כמעט כלום. מה שאומר משהו הוא שינוי.

מה שווה לבדוק

הורים מכירים את הילד שלהם יותר טוב מכל שאלון. השאלה היא אם משהו השתנה לעומת מה שהיה אצלו לפני כמה שבועות.
שירות הבריאות הבריטי ממליץ לשים לב לכמה דברים כאלה: שינוי גדול בהתנהגות, קושי מתמשך להירדם, התרחקות מחברים ומאנשים, וחוסר רצון לעשות דברים שהוא אהב.
מדריכים על ילדים שסובלים בבית הספר מוסיפים דברים שקל לפספס: שינוי פתאומי במצב הרוח, בשינה או בהרגלי הלימודים, גם כשהילד אומר שהכל בסדר. ואצל ילד שמרגיש לא בטוח זה יכול להיראות בדיוק ככה: תשובות של מילה אחת, והוא נדרך כשעולים נושאים מסוימים.

שימו לב גם לנושאים עצמם. היא מספרת על כולם חוץ מחברה אחת שפעם הייתה מדברת עליה כל הזמן? הוא משנה נושא בכל פעם שמזכירים את האוטובוס? לפעמים מה שלא נאמר מספר יותר ממה שנאמר.

למה ילד יסתיר דווקא מכם

זה החלק שכואב להורים. אתם הכי קרובים אליו, ודווקא לכם הוא לא מספר.
ובהרבה מקרים הוא לא מספר בגלל הקרבה הזאת.
הוא ראה אתכם עייפים, ולא רוצה להוסיף לכם עוד דאגה. הוא מפחד שתכעסו, או שתתאכזבו ממנו. היא מפחדת שתרוצו ישר להתקשר למחנכת ואז יהיה יותר גרוע בכיתה. והוא מתבייש, כי בעיניו אתם חושבים שהוא בסדר, וחבל לקלקל.

ויש גם ילדים שפשוט לא יודעים מה להגיד. משהו מרגיש להם רע, והם לא יודעים למה, ואין להם מילה לזה. ״בסדר״ זו המילה הכי קרובה שיש להם ביד.

״אז מה, להפסיק לשאול?״

להיפך, להמשיך. מי שעובד עם בני נוער אומר את זה הכי ברור: הדבר הכי חשוב הוא לא להפסיק לנסות.
רק לשנות את השאלה. ״איך היה?״ היא שאלה שאפשר לענות עליה בלי לחשוב, ולכן גם עונים עליה בלי לחשוב. שאלה מדויקת קשה יותר להעיף: ״עם מי ישבת היום בהפסקה?״, ״מה הצחיק אותך היום?״, ״מי הייתה הכי מעצבנת היום?״

ואם יש לכם תחושה שמשהו קורה, אפשר להגיד את מה שראיתם, בלי לשאול בכלל: ״אני רואה שהיה לך קשה היום.״ משפט כזה לא דורש ממנו תשובה, ולכן קל לו יותר לענות עליו.
כשילד כן מספר, הניסיון של מטפלים דומה: קודם מראים לו שהבנו אותו, ורק הרבה אחר כך מציעים פתרון. ילד שמרגיש שהבינו אותו מספר עוד.

ואם הוא לא מוכן, עוזבים. אומרים שאתם פה, ומנסים מחר. ילד שלוחצים עליו מפסיק לספר גם את מה שהיה מספר.

״ואם הוא יספר לי משהו קשה?״

יש הורים שבלי לשים לב מעדיפים לא לשאול יותר מדי, כי מה יהיה אם יתברר שבאמת קורה משהו.
וזה הגיוני. ודווקא בגלל זה התגובה הראשונה שלכם כל כך חשובה. אם תישארו רגועים, הילד מבין שאפשר לספר לכם דברים קשים, ושאתם תחזיקו את זה.
אחר כך, בחדר השני, מותר לכם להתפרק.

מתי פונים לאיש מקצוע

אם השינוי נמשך שבועות, פוגע בשינה, בלימודים או בחברים, שווה לדבר עם רופאת הילדים או עם יועצת בית הספר, גם אם הילד עדיין לא סיפר כלום. אפשר ללכת להתייעץ גם בלי סיבה ברורה ביד. תחושה של הורה היא סיבה מספיק טובה.
אם ילד מדבר על פגיעה בעצמו, פונים מיד לרופא, ואפשר להתקשר לער״ן בכל שעה: 1201.

היא מסדרת את האורז בצלחת ואומרת ״בסדר״, ובודקת בלי מילים אם תישארו.
תישארו לידה גם כשהיא לא מספרת. ביום שיהיה לה מה לספר, היא תדע לאן לבוא.

באהבה,
Together

עוד על הקופסה שלנו: להזמנת "יש לי משהו לספר", 200 ₪ ועוד 20 ₪ משלוח